הנהירה הגוברת של מתבגרים לניתוחים קוסמטיים

זוהי תופעה כלל עולמית ולא רק בארצנו. הנוער, בני פחות מ 18 שנה, מפעילים לחץ בלתי נלאה על הוריהם לבצע שינויים בגופם. באם אלו ניתוחי אף, שדיים, אוזניים, שאיבת שומן ועוד. בשנים האחרונות התופעה הזו גברה ומופיעות במרפאות בנות בגילאי 16 המבקשות ניתוח "כמו לאמא". האם עברה ניתוח הגדלת שדיים והבת, אשר מרגישה ששדיה קטנים רוצה גם. בזמנו, באחת הכתבות, התיחסתי לנושא זה וראיתי בו גם שטח פורה לפסיכולוגים לבדוק מהי השפעת החברה המתוקשרת שלנו, שפע האינפורמציה, האינטרנט שיש כמעט לכולם והלחצים החברתיים על כך, שטרנד זה הפך כה גורף. הרי לפני 2 עשורים ומעט יותר, תופעה זו היתה שולית בלבד. בלית ברירה כל מנתח פלסטי הפך להיות במידת מה פסיכולוג ועליו לבצע החלטות, לא פשוטות, עם הורי המתבגר, באם לנתח או לאו. 

ההחלטה לכאן או לכאן היא מכרעת. מדובר במתבגר או מתבגרת בתקופה מאד רגישה בחייהם. אין לצפות שדעתם תהיה מגובשת ובוגרת במלואה ואין לדעת מה יהיה האימפקט של הניתוח על המשך תהליך ההתבגרות הנפשית של המתבגר. גם פסיכולוג אשר ייקרא לייעוץ על ידי המנתח הפלסטי, עלול לטעות בשיקול דעתו ולכן הזהירות הרבה, היא המפתח על מנת לא להכשל חלילה. לפני שנים לא רבות (גם על כך כתבתי באחת מכתבותיי הקודמות), רוב אוכלוסית המתבגרים פנו לניתוחים פלסטיים על מנת שלא יראו חריגים לעומת חבריהם, בעוד שהיום המגמה הזאת צברה יותר משקל לכיוון השני, שהוא להיראות קצת יותר טוב מחבריהם המתבגרים. איפיון זה, אגב, בלט יותר בקרב אוכלוסית מבוגרים הפונים לניתוחים קוסמטיים. 

דוגמא בולטת, תרתי משמע, זו אותה אישה אשר רוצה להגדיל את שדיה על מנת שתראה הרבה יותר טוב מחברותיה. בני הנוער המתבגרים, גם בגלאים הצעירים מאד, לפני גיל 16, חשופים באופן מאסיבי לפרסום בנושא האופנה, הטכנולוגיה החדישה, ג'ינס צמוד לגוף ("סקיני"), חולצות אשר מסתירות טפח ומגלות טפחיים, טלפונים ניידים בשלל צורות וצבעים ועוד ועוד. אולי אין להתפלא שהופעת שִיק, לפי הכללים של האופנה האחרונה, פוגשת את הטכנולוגיות החדישות של הניתוחים הפלסטיים, הרי החיבור הוא בלתי נמנע. 

ניתוחים קוסמטיים בגילאי 17-18 שנה אינם תופעה חדשה. במשך שנים רבות, בעיקר בעולם המערבי, אחת המתנות הנפוצות של הורים לילדיהם בעת סיומם את בית הספר התיכון, היה ניתוח לעיצוב יפה יותר של האף. אך בימינו הגיל יורד ויורד, באופן משמעותי ביותר. בה בעת, לחץ המתבגרים גובר. קצת מספרים: בארה"ב, להבדיל מישראל, קיימת חובת דיווח על כל ניתוח פלסי לרשויות הבריאות ולכן ניתן לערוך סטטיסטיקות. מסתבר שבאם בשנת 1994 מספר הניתוחים הקוסמטיים בקרב בני נוער ומתבגרים בארה"ב היה כ-350,000, הרי בשנת 2003 הוא קפץ ללמעלה מ-8 מיליון (עלייה של כ 2,300 אחוזים!!).אלו הם מספרים אשר מדברים בעד עצמם. להערכתי, גם בישראל, למרות שלא נבדקו המספרים רשמית, גם חלה קפיצת מדרגה משמעותית בניתוחי מתבגרים. רוב המנתחים הפלסטיים במדינת ישראל מודעים לתופעה ורובם גם מפעילים שיקול דעת ומחשבה רבה, טרם ינתחו מתבגר מתחת לגיל 18 שנה. הוראות ה ASPS, שהוא אירגון הגג של המנתחים הפלסטיים בארה"ב, מחייב את המנתחים הפלסטים להיות מאד זהירים ולהפעיל שיקול דעת מירבי כאשר פונה אליהם מתבגר בבקשה לניתוח קוסמטי וגילו פחות משמונה עשרה שנה. לדוגמא, לגבי הגדלות שדיים, ההמלצה היא לנתח רק במקרים שיש הוראה לשחזור. אך מהו שחזור? לא חלילה מצב לאחר כריתת שד. זאת לא רואים בקרב נערות בגיל רך. יש לא מעט מקום לפרשנות. האם תיקון אסימטריה של שדיים תחשב פעולה שחזורית? ומהי אסימטריה? שד אחד נורמלי נניח והשד השני מחצית ממנו? ואולי מצבים קלים מאד, מזעריים בהם האסימטריה נקבעת בעיני מתבונן זה או אחר? האם נניח, יש הבדלים בגובה של קפל השד או הבדל מסויים בקוטר העטרות או כאשר פטמה היא במנח שקוע, האם ניתוח הוא בגדר של שחזור? ומה עם נערה בת 16, שיש לה שדיים קטנים ביותר, ניצנים? האם בניית שדים עם סיליקון תחשב כפעולה שיחזורית או קוסמטית גרידא? וכמה קטן זה קטן וכמה נורמלי זה נורמלי? יש הרבה שאלות ולא תמיד ניתן לתת תשובות ברורות וחד משמעיות. 

ולכן, למרות שבקרב מנתחים פלסטיים, גיל של 16–17 שנה נחשב כגיל סביר לניתוחים קוסמטיים, כל החלטה לגבי ניתוח קוסמטי, מכל סוג שהוא, חייבת להיות פרטנית, ובמחשבה תחילה, לא חפוזה, לא לאחר פגישה בודדת ולעתים חייבת להיות מלווה בחוות דעת מקצועית של פסיכולוג. ובאם החלטת המנתח שלילית, עליו להודיע בצורה ברורה כי עדיין זה לא הזמן לניתוח וכי יש להמתין. 

ניתוח קוסמטי אחר שנפוץ בקרב בני נוער ומתבגרים הוא ניתוח להצמדת אוזניים. הקריטריונים כאן מעט שונים לעומת הקריטריונים בניתוחים הקוסמטיים האחרים. אפרכסת האוזן מגיעה להתפתחות מלאה כבר בגיל 6-8 שנים. ילד או ילדה עם אוזניים בולטות המגיע לראשונה לבית הספר הוא מושא להתעללות חבריו. אזני עטלף, מפרשים, דמבו וכיוצא בזה הם חלק משלל הכינויים להם יזכה מחבריו לספסל. הם גם ימשכו באוזניו ותגרם לו או לה, פגיעה חברתית קשה עם נזק נפשי לרוב, לכל חייו. לכן באותם מקרים, אין להמתין עד גיל ההתבגרות ורצוי להצמיד את אוזני הילדים בניתוח בגיל מוקדם, עם כניסתם לכיתה א'. יש לדחות על הסף את ההורים שפונים עם ילדם בגיל מוקדם יותר ולהסביר להם שלילד כרגע זה לא מפריע, יתכן ואף איננו מודע לכך וכרגע זה מפריע אך ורק להורים, כמובן תוך כדי הסבר שאפרכסת האוזן עדיין לא התפתחה במלואה. ניתן לסכם שהצלחה של ניתוח בקרב נוער ומתבגרים היא פונקציה של כמה זמן מוכן הרופא להקדיש לנער או לנערה בטרם יחליט על ניתוח. המפתח להצלחה או לכישלון מוחל ברובו בידי המנתח.