Dr. Joseph Teman

Discover The Beautiful You

הכנס האסתטי בסן דיאגו - יומן מסע

יום ראשון 01 יוני 2008


מאמרים רפואיים וכלליים מאמרים רפואיים וכלליים

הכנס השנתי של החברה האמריקאית לכירורגיה אסתטית התחיל והסתיים השנה בחודש מאי. זהו כנס גדול וחשוב אשר מתקיים מדי שנה בארה"ב, כל פעם במקום אחר, רצוי באיזור או בעיר אטרקטיבית על מנת למשוך אליו כמות משתתפים רבה ככל האפשר. הפעם נבחרה העיר סן-דיאגו , בצ'ופצ'יק הדרומי של קליפורניה, ממש על גבול מכסיקו. עיר יפה ומעניינת לכל דבר, אך לזאת נגיע בהמשך.

לא ספרתי במדויק, אך להערכתי היו לפחות אלפיים משתתפים בכנס זה, מכל קצוות העולם, גם מישראל. אין ספק שהאמריקאים שלטו בכיפה מבחינת מספר המשתתפים, אך אין להתפעל על כך, היות וזה הכנס שלהם בראש ובראשונה. בנוסף,מה לעשות, צריך לומר בכנות רבה, הם גם הפעילים הבולטים והמחדשים העיקריים בנושא של כירורגיה פלסטית קוסמטית. אין להם היום מתחרים. 

האם היו הפעם חידושים והמצאות רבות? קשה לומר. באם שנות ה 90 של המאה הקודמת הצטיינו בהעזה, פיתוח טכניקות מהפכניות בכירורגיה פלסטית, הרי שנות האלפיים הן בסימן של שמרנות רבה יותר ונסיונות למזער את הניתוחים והפעולות על מנת לנסות להפיק תוצאות טובות יותר. האם זה מצליח? אני בספק רב. יתרה מכך, הצעות ויישום של ניתוחים מינימליסטיים, לכאורה חדשים, הן למעשה טכניקות של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, אשר קיבלו כמה משיכות מכחול נוספות.

אז האם עלי לומר כי הכנס נכשל? כלל וכלל לא.

מעבר לענין המקצועי, והרי מנתח מנוסה יידע לסנן מתוך מה ששמע וראה מה לאמץ ובמידה לא פחותה של חשיבות מה לא לאמץ, זוהי פגישה חברתית רבת ערך בו מחליפים רעיונות ויוצרים קשרים אמיצים עם עמיתים למקצוע.

אחד הנושאים שהועלו בכנס הינו ניתוח פנים שמרני יותר הנקרא MACS. מהו אותו ניתוח? למעשה זהו "מיני-פייס-ליפט", שמנתחים פלסטים עשו ועדיין עושים בשינויים קלים. חוסכים בחתך מתנוך האוזן לקרקפת. הניתוח היה והינו עדיין יעיל, במידה והמועמד/ת מתאימים לכך. זאת אנו יודעים. במידה ורוצים למתוח בהצלחה את השליש האמצעי של הפנים ולא להתייחס לצוואר, זהו ניתוח בחירה. אך כאשר, מה שקורה לרוב, הצוואר שמוט ועם עודפים, ניתוח זה יכשל ולא יביא את התוצאות הרצויות. בשנה האחרונה ד"ר דונרד ואחרים כתבו ספרים בנושא ולצערי משתמע מהם כי ניתוח MACS יתאים לכל אחד. 

אני חולק על כך. השימוש בחוטים לצורך הרמת רקמות במהלך ניתוח פנים וכפעולה נפרדת, גם עלה הרבה. התמונות שראינו לפני ואחרי, חלקן מאד מרשימות. אך הנסיון מראה שתליית רקמה על חוט, נותנת תוצאה זמנית ביותר, המחזיקה מספר חודשים, אולי שנה. ענין נוסף חשוב מאד שעלה בהרבה מצגות הוא נושא ניתוחים לאחר ירידה דראסטית במשקל. כל העולם המערבי מתמודד עם השמנת יתר ואלו שמצליחים להשיל ממשקלם הרבה קילוגרמים, נותרים עם עודפי עור עצומים בכל הגוף. הניתוחים הם קשים ומורכבים ביותר, נמשכים שעות רבות ומקלים על מצבם של האומללים הללו אשר איבדו צורת אנוש. היו מצגות נוספות הקשורות לנושא העפעפיים והשדיים אך לא היה בהם חידוש רב.

לשמחתי, היה גם זמן להסתכל מסביב והעיר סן-דיאגו, אשר פרוסה לאורך חוף הים על פני שטח עצום, היא יפה ומרשימה. יש בה פנינות חן לרוב: העיר העתיקה, גן החיות המפורסם, העולם התת-מימי והעיר עצמה שהיא תוססת, מסבירת פנים ומשופעת במסעדות מעולות לאוהבי האוכל. וכמובן שאין לשכוח את הנמל הצבאי. זהו לא סתם נמל אלא עיר ענקית עם נושאות מטוסים, ספינות למכביר ןמטוסי קרב שחגים ללא הפסק בשמיים. היו מספר מנתחים פלסטיים מישראל בכנס זה. כולם מכירים את כולם. בדרך הטבע אחד מחפש את השני כך שנפגשנו ביחד, אכלנו משהו ושתינו גם משהו. ידעתי כי רמי מירושלים נמצא אז צלצלתי אליו לחדר ואמרתי "בוא נצא לאכול משהו". רמי שמח מאד, נכנסנו לרכב ונסענו לעיר העתיקה, ה-old town. מה ששכחתי הוא שאנחנו נמצאים בארה"ב. בארה"ב בשעה עשר בלילה הולכים לישון וכעבור חצי שעה כולם נרדמים. אבל נסענו בכל זאת ומייד חזרנו. כמובן שהשעה כבר אחד עשרה והכל נטוש וסגור. אז רמי נזכר שממול למלון הוא אכל במסעדת בר-בי-קיו טובה. אז עברנו את הכביש ואכן המקום פתוח ושוקק חיים.

פתאום נפל לי האסימון. המקום מוכר לי. כאן צולם קטע מהסרט טופ-גאן עם טום קרוז וקלי מק'גיליס. הסצנה בתוך הבר עם שולחן הביליארד וכו' - למי שזוכר את שנת 1986. מסתבר שהסרט נעשה ברובו בנמל הצבאי, אך יום אחד החבר'ה עם טום קרוז חיפשו משהו לאכול ונפלו על המקום. והשאר הוא הסטוריה (קולנועית). נהנינו מאוד מהאוכל ולמחרת באנו שוב. מנתח ישראלי נוסף שהיה בכנס הוא בני מחברת מנטור. בני הוא איש רב פעלים ואחד מהמנהלים בא.מ.י טכנולוגיות בארץ, חברה אמינה וותיקה שמספקת בין השאר שתלי סיליקון למנתחים הפלסטיים. בני פולט מייד "מחר אוכלים בקנדלה! כולם מוזמנים על חשבון הבית". אף פעם לא יכולתי לסרב לבני, יש לו כושר שכנוע אדיר. וכך היה שאכלנו ושתינו ובני נפרד מכמה מאות דולרים מבלי למצמץ אפילו. אך אלכס ודודי נעדרו. לא ידענו היכן נבלעו, אך זאת התברר למחרת. הלכו החברים לאכול אצל מורטון. אכלו צדף צלוי עטוף בבייקון ועוד כמה דברים טובים, ואל תשאלו מאיזה סכום הם נפרדו. כי מורטון זה מורטון.

"אז איך היה האוכל?" שאלתי לבסוף. הרימו עיניהם לשמיים, צקצקו בלשונם ואמרו – "חבל על הזמן".