Dr. Joseph Teman

Discover The Beautiful You

מהפך בטיפול בהזעת יתר בבתי-שחי

יום ראשון 01 יולי 2007


הזעת יתר בבתי השחי הזעת יתר בבתי השחי

הזעת יתר מוקדית מופיעה אצל אנשים סה"כ בריאים ולאחרונה התגבשה הדיעה שתופעה זו מופיעה בשכיחות גבוה אצל בני משפחה קרובים. הזעת יתר מוקדית משמעותה שהסובל ממנה מזיע בחלקי גוף בודדים, למשל בידיים, רגליים או בתי השחי ואיננו מזיע באופן מוגזם בכל הגוף. לכן חובה להיות זהירים, היות והזעת יתר מפושטת, בעיקר בזמן שינה, יכולה להעיד על מחלות שונות שיש צורך לטפל בהן בדחיפות. המחקרים האחרונים בנושא הזעת יתר הוכיחו כי בין 20-50 אחוז מהאוכלוסיה אשר סובלים מהזעת יתר יורשים אותה מבן משפחה קרוב. 

כ-25 אחוז מהסובלים מהזעת יתר בבתי השחי, מזיעים בהגזמה גם בכפות הידיים והרגליים וסה"כ אלו הסובלים מהזעת יתר בבית שחי מהווים כ-50 אחוז מהמזיעים. כ-20 אחוז מהקבוצה הזו סובלים מהזעת יתר שמוגבלת אך ורק לבתי-השחי. אלו הם מחקרים סטטיסטיים, שנעשו בצורה מבוקרת ועל קבוצות גדולות של אנשים בשנה האחרונה. מדובר באוכלוסיה צעירה, כאשר הגיל הממוצע הוא פחות משלושים שנה. 

הסיבה להזעת-יתר מוקדית, לדוגמא בבתי שחי, איננה ברורה לחלוטין. ברוב הסובלים מהזעת יתר בבית השחי, מספר בלוטות הזיעה והמבנה של הבלוטות נמצא תקין ונורמלי. סך הכל עור גופנו מכיל בין 2-4 מיליון בלוטות זיעה המשמשות בעקר לויסות חום הגוף ובבתי השחי. בכל סנטימטר מרובע ניתן למצוא כ-360 בלוטות. הן מתחלקות לשתי קבוצות: בלוטות אקריניות, שמהוות את הרוב, והמפרישות את נוזל הזיעה; ובלוטות אפוקריניות, אשר מפרישות נוזל אשר מקנה לזיעה את הריח הספציפי. מערכת בלוטות הזיעה מופעלת על ידי סעיפים סופניים של העצב הסימפטטי, עצב עליו אין לנו שליטה. כל בלוטת זיעה שהיא מיקרוסקופית ואיננה ניתנת לצפיה בעין בלתי מזויינת מקבלת סעיף קטן כזה המפעיל את הבלוטה הבודדת וגורם להפרשת זיעה. זהו תיאור מאד סכמטי ופשטני. פיזיולוגית הפרשת זיעה מורכבת בהרבה יותר. הטריגר (הגירוי הראשוני) של הפרשת זיעה מתחיל במוח, או ליתר דיוק בקליפת המוח. משם עובר למבנים יותר נמוכים, להיפוטלמוס, ממנו למוח השדרה ולעצבים הצדדיים הנפרשים ממח השדרה. בסוף הדרך, לאותן מיליוני בלוטות הזיעה בעור. הכל מתחיל במוח (קרוב לודאי) ולכן אין הזעת יתר מוקדית בזמן שינה. כאשר אנו ישנים, המוח נמצא "בהילוך נמוך" וחלק מהתפקוד שלו פוסק באופן זמני. בזמן ערנות המצב משתנה. אמנם אנו דנים באנשים בריאים, אך אלו, במצבים של התרגשות (אף קלה ביותר) מייצרים פעילות יתר במוח, קרוב לודאי במעבר פולסים מקליפת המח להיפוטלמוס. הסובלים מהזעת יתר מוקדית, בזמן שינה לא סובלים מהזעה מוגברת. יש חשיבות עליונה לקבלת אינפורמציה זו. הסובלים מהזעת יתר, בדרך כלל מפושטת וגם בזמן שינה, נכנסים לקבוצת חולים בהם נדרש בירור ולא ניתוח מקומי. 

במידה ואין זה המקרה, אז נכנסת לתמונה הזעת יתר, אותה תופעה מטרידה אשר פוגעת באיכות חייהם. אותם אנשים מטפטפים מבתי השחי, מתקשים בלבוש הדוק לגוף עקב "העיגולים" שנוצרים, מטפטפים בכפות הידיים ונמנעים מללחוץ יד, "טובעים" בתוך הנעליים וכל הזמן מסתובבים עם תחושה שהסובבים אותם מרגישים בזאת. הבוטוקס נתן מענה טוב לבעיה, למרות שהשפעתו היא זמנית, בערך לששה חודשים. ניתן להזריקו במקומות שונים בגוף, אך בצורה ובמינון נכונים. לצערי הופיעו על הבמה לא מעט מזריקים אשר אין להם את הידע והמיומנות לעשות זאת. מופעים אנשים ואומרים בפליאה "הזריקו לי בוטוקס וכעבור שבועיים שוב חזרה הזעת היתר. למה זה קורה? הרי הבטיחו לי אחרת!". אין להתפלא. ברגע שהבוטוקס הוזרק בצורה לא נכונה, או ניתן בריכוז לא נכון - לא תהיה לו השפעה. ניתוח סימפאטקטומי, אותו ניתוח פולשני בתוך בית החזה בו מהדקים או חותכים סעיפים ראשיים של העצב הסימפטטי הוא יעיל בכ-60 אחוז על מנת לפתור את בעיית ההזעה בכפות הידים. השפעת הניתוח זה היא מזערית, אם בכלל, על הזעת יתר בבית השחי ותופעות הלוואי והסיבוכים של הניתוח שכיחים ולעיתים קשים. תופעת "ההזעה המפצה" בגין הניתוח היא שכיחה ונעה בסביבות ה-60%, ולדעתי אף יותר. 

לגבי בתי-השחי הסיפור הוא שונה לחלוטין. בתי שחי הם המקומות היחידים בגוף בו ניתן לבצע ניתוח מקומי ברמת בטיחות מהגבוהות ביותר ועם הצלחה הקרובה ל-95 אחוז. בניתוח זה מגרדים ולאחר מכן שואבים מספר רב של בלוטות זיעה וכך משיגים שתי מטרות: צמצום של מספר הבלוטות וניתוק של העיצבוב אשר גרם להם לפעול "בהילוך גבוה". עניין "ההזעה המפצה" איננו קיים כאן, היות וכל הפעולה הכירורגית נעשית "בסוף הדרך" ולא פוגעים בעצבים הגדולים, כמו בניתוח סימפטקטומי. אנלוגיה מוצלחת לניתוח היא לדמיין מצב בו מעוניינים לסגור/להנמיך את האור בחדר כלשהו בבית (נניח שלא קיים מתג אור בחדר). אפשרות ראשונה, המקבילה לניתוח סימפאטקטומי, הינה לגשת ללוח החשמל בכניסה לבית ולנתק שם כבל חשמל כלשהו. האפשרות השנייה, המקבילה לניתוח בשיטת פניני/טמאן, הינה פשוט להוציא את כל או חלק מהנורות מבתי המנורה בחדר.

במהלך 6 שנים האחרונות מאות מטופלים עברו את ניתוח שאיבת בלוטות זיעה על ידי ד"ר אלון פניני בלוס אנגלס ועל ידי בתל-אביב. השיטה הייחודית שלנו, תוך שימוש במיכשור מאד ספציפי, הביאה להצלחה ולפתרון מלא של בעית הזעת יתר בבתי השחי בכ-95% מהמנותחים. רמת הצלחה כזו לא היתה קיימת קודם, למרות שלא מעט רופאים הבינו את העקרון שבאמצעות פעולה כירורגית מקומית בבתי שחי ניתן להפסיק את ההזעה המוגברת. אבל ניתוח זה חייב להתבצע על פי פרוטוקול מלא. במידה וסוטים ממנו, ושמעתי כי ישנם רופאים אשר מבצעים שאיבת שומן בבתי שחי, הניתוח לא יצליח ברוב המקרים. ושוב, לצערי, בעיקר "מכונים" מפרסמים שהם מבצעים ניתוח דומה, מבלי לאמץ בצורה קפדנית את שיטת פניני/טמאן ולא מצליחים להשיג תוצאות מתקבלות על הדעת. התובנה לגבי האפקטיביות הגדולה של הניתוח הספציפי הזה, עדיין לא נתגבשה, בעיקר לא בארצנו. גם רופאים, חלקם הגדול לא מכירים את הניתוח וחלקם אף טוען שבכל ניתוח להפסקת הזעת יתר בבתי השחי תופיע "הזעה מפצה", דבר שהוא כמובן לא נכון מבחינה אנטומית. נתקלתי גם בטענה שגם לאחר הזרקות בוטוקס "ההזעה המפצה" עלולה להופיע וגם טענה זו אין לה בסיס. בספרות המקצועית, מופיעים יותר ויותר מאמרים על קבוצות מטופלים אשר עברו את הניתוח שאנו מיישמים ותוצאות הניתוח דומות. כ-95 אחוז מהמטופלים נפתרים מהמטרד. ולחמשת האחוזים הנותרים בהם הניתוח לא צלח בפעם הראשונה הוא יצליח ברוב המקרים בניתוח חוזר.